<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ט</h1>
<h2>דף פז:</h2>
ועל דרך צחות בא בספור משלי הערב באחד מן התלמידים שאל לרבו כמתפלא על רוב חכמותיו כמה ימי חייו, ויען החכם כי מספר שניו שתים עשרה שנה, והוא היה זקן כפוף הקומה ושערו הפך לבן, ויתמה על דבריו, ויאמר הנני רואה בך סמני השיבה ואותות הזקנה ואיך תאמר היות ממולדתך והנה שתים עשרה שנה לבדם, ויען החכם אתה לא שאלתני על המולד רק על ימי החיים, ואין חיים אלא בידיעת החכמה על השלמות, ולא השגתיה רק משתים עשרה שנה והנה, והוא אמרו הנה והחכמה תחיה בעליה, ומפני זה הזהיר להתמיד בשקידתה ולא יירא בהמשכו לפעמים אחר החמר כפי חיוב הכרחי לבד שזה יזיק לו, אחר שהוא שוקד על דלתות התבונה יום יום, והוא אמרם ז"ל [קידושין ל' ע"ב] דרך הערה על זה, ושמתם [דברים י"א], אל תקרי ושמתם אלא וסם תם, מלמד שנמשלו דברי תורה לסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו הכאה גדולה והניח לו רטיה על גבי מכתו, אמר לו בני כל זמן שרטיה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחץ בין בחמין בין בצונן ואי אתה מתירא, ואם אתה מעבירה הרי מכתך מעלה לך נמי, כך אמר הקב"ה בני בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרין בידו, ואם אין אתם עוסקים בתורה הרי אתם בידו וכו', ראה איך העירו על זה הערה מבוארת, אמר שעם היותו משתמש בהנאות כפי הצורך אחר שהוא שוקד בלמוד לא יתן לאחרים הודו ושנותיו לאכזרי, ר"ל שלא יעשה עקר רק משלמות התורה, לא יירא בימי רע אשר עון עקביו יסבהו, ר"ל שיזיקהו ההמשך אחר החמר, כי שקדו בלמוד ישמרהו מהשתקע אחריו רק כפי הצרך, ומה נכבד גם כן אמרם בדרש, כי יי יהיה בכסלך ישמור רגלך מלכד [משלי ג'], אפילו בדברים שאתה כסיל בהם ישמור רגלך מלכד, רוצים בזה היות מלת בכסלך נגזרת מלשון כסילות, אע"פ שכל בעלי הפשט הסכימו לפרשו מענין תקוה ובטחון, באורה אצלי שאפילו בהשתמש שכלך בגופניות, והוא שקרא כסילות, אחר שכונתך לטוב לעמידת הגוף עד שימצא מוכן לקבל המבוקש הוא ית' יהיה עמך וישמור רגלך שלא ילכד בשחיתות החומר ושלא ישתקע במותרות, ובבאור תמצא בדברי שלמה שהוא קורא ההמייה אחר העשר ושאר המותרות כסילות אמר [שם י"ט], טוב רש הולך בתומו מעקש דרכים והוא כסיל, ובמקום אחר הזכיר זה הפסוק בעצמו בחלק השלישי מן הספר, אלא שהחליף מלת כסיל במלת עשיר, אמר [שם כ"ח] טוב רש הולך בתמו מעקש שפתים והוא עשיר, אם כן הכונה כי הרש המסתפק, והוא אמרו הולך בתמו, ר"ל שהוא משתמש בגופניות כפי חיוב הכרחי לבד, הוא טוב ממי שמעקם את הדרך הישרה והוא הומה אחר המותרות וישיגם, ואמנם רבינו סעדיה ז"ל פרש הנה מלת והוא כסיל מענין תקוה ובטחון, כאלו אמר טוב רש הולך בתמו מעקש שפתים והוא בוטח בעשרו.
ונשוב לדברינו והוא, ששלמה הזהיר להתמיד בשקידת התורה עד שלא יתעסק בצרכי החמר רק דרך עראי כפי הצרך והוא אמרו [קהלת ז'], טובה חכמה עם נחלה וגו', כי בצל החכמה בצל הכסף וגו', ראה מעשה האלים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, הודיע תחלה מעלת שני הדברים, ר"ל חכמה ונחלה, אחר שהאחת נעזרת באחרת ואם אינה מכוונת לעצמה, ואמרו ויותר לרואי השמש, לזה הפרוש רוצה בו, וכל שכן שהנחלה תצטרך לדעת אנשי הזמן שחכמת המסכן בזויה אצלם, וענין רואי השמש, פרושו, בני העולם, ומצד התגברות פעלותיו בארץ בשליחות ממציאו יחסו כלל המציאות אליו, ועל דרך זה אמרו ז"ל [נדרים ל' ע"ב] הנודר מרואי חמה אסור אף בסומין, ויש שפרשו רואי השמש, מי שלא ראה רק גלויי הדברים, לא אמתת תוכם, שהם נותנים לנחלה חלק גדול בטובות המציאות, כבר זכר זה גם כן החכם ר' שמואל בפרושו, ואצלי לפרוש במלת נחלה, קבלה, ר"ל טובה החכמה כשהיא מגעת לאיש מפי סופרים מובהקים לא מפי עצמו, כי הלמד מפי סופרים ימצא הדברים מזוקקים באין סיג, ולא יצטרך לצרופי המחקרים וללמוד האמת מצד סותרו, ואמר ויתר לרואי השמש, באורו אצלי כל שכן שיצטרך זאת הדרך למי שמתעסק בצרכי זמנו ונטרד בטרדת העולם, שאלו (לא) יצטרך למוד החכמות על דרכי המחקרים מפי עצמו לא יספיק לו זמן עם הטרדות, ואצלי עוד שנית לבאר במלת נחלה, הדברים אשר אנו מוכרחים בהאמנתם מצד קבלת האמונה, ומלת חכמה, הנה תבא על הנודעים מצד העיון, ואמר שטובה החכמה, ר"ל להיות ידיעתנו במושכלות דרך מחקר אמתי, ובלבד שלא נתלה כל אמונתנו בזה, אבל שנעמד על תוכן המקובל גם כן, וכל שכן שיצטרכו לתלות כל אמונתם על התוכן המקבל רואי השמש, אשר לא יספיקו לבא עד תכלית המחקר, ויעברו מהר בעמק הבכא לא יתנם השב רוחם עוד, וקרוב צאתם מדרך ישר לנחותם דרכי מות לסור בשאול מטה, ובפסוק השני שב לבאר השתלשלות הצרך להשתדל בעניני החמר אל השלמות המכון, והורה עם כל זה שהעקר הוא החכמה עד שהחיים תלויים במציאותה הוא אמרו, החכמה תחיה בעליה, ולהזהיר בשקידת למודה הזהירו שלא יפנה רגע לבטלה, אבל יתן כל ימיו ורגעיו להתבודדות, ולא ימנע גם כן מזה אחר השיגו המבוקש פן יסור לב ורעיונים ישתאו והיו כלא היו כאמרם ז"ל כמזהירים על זה, [אבות דר"נ פכ"ד ה"ו] יכול אדם ללמוד תורה בעשר שנים ולשכחה בשתי שנים, ועל כן אמר שיתבודד תמיד לא יפנה אל הבטלה כלל, אמר [קהלת ז'] ראה מעשה האלים כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, באורו אצלי שיתבונן תמיד במלאכת המציאות ולא ימוש ספר התורה מפיו יומם ולילה, כי מי יוכל לתקן וג', כלומר מתי ישוב מה שהפסיד בזמן בטלתו, או רמז על היות ענין החכמה דק וקשה ועם בטולו הוא קרובה להתרחק ממנו מהר, וזה ענין אמרם [ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה] יום תעזבני ימים אעזבך, ובארו על המאמר משל על שני בני אדם זה הולך למערב וזה למזרח כשהלך כל אחד מהם מהלך יום נמצא רחוק מחברו מהלך שני ימים, באור זה אצלי שסתר הדברים כמו שרמזנו הם לשתי סבות, אחד מצד עצמנו והוא גסות חמרנו, והשני מצד קשי המבוקש ודקותו, וכאשר יגע ועלה רוב השתדלותו בידו והוא מתיאש מן הלמוד ופונה אל הבטלה יעזרו שתיהן להעלות הדברים מלבו ולהשתכח ממנו כל מה שלמד, מקצה מזה הסבה אשר מצד עצמו ומקצה מזה הסבה אשר מצד המבוקש, יחשוב בא הסבה מצד אחד לבד והוא באה משני צדדים נעזרים בזה, ועזיבת יום דרך משל עולה לו על עזיבת שני ימים על צד המשל המונח.
ואפשר שרמז באמרו [קהלת ז'] כי מי יוכל לתקן את אשר עותו, על קצר חיי האדם אמר שיתבונן בחייו ויבין כי הזמן חולף מהר ולא יוכל עוד לתקן מעותו, כמו שכבר בארנו, וכמזהיר על זה אמר החכם הזמנים שלשה, העומד והעובר והעתיד, העובר לא ישוב אליך עוד, העומד הנה מגמת פניו ללכת, העתיד לא תדע אם תגיע אליו, אמר שהעובר כבר הלך ואם הוצאתו לבטלה לא יוכל לשוב אליך עוד ולהשיב את נדחו, ואם נשען על העומד היעיף עיניו ואיננו, ואם הוא נשען על העתיד אינו מסור לבית דינו, ומה נכבד מאמר חכמי המוסר בהערה על זה, אמר אחד מהם לתלמידיו מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף, אחר אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה, ותתנדבו בפזור ימיכם לבטלה עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם, ועל דרך זה כון דוד בפסוקים אשר החלונו לדבר בם באמרו [תהלים קי"ט], גל עיני ואביטה וג' גר אנכי בארץ וגו', שהוא ע"ה לסבת טרדותיו ומלחמותיו היה מעביר זמנו ומוציא ימיו לדברים יגעים, ועל דרך המליצה על צד התגברות התשוקה היה מבקש עזר אלהי להגיע לידיעת נפלאותיו זה שבתו הבית מעט, ר"ל בחלקי הזמן המועטים, שהיה מתבודד בהם כפי מה שיהיה גונב או גוזל לשאר הטרדות, ואמר גר אנכי בארץ, רצה בו שזמן חיי העולם הזה קצר כאמרם ז"ל [אבות פ"ב מט"ו] היום קצר והמלאכה מרובה ופועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק, וכל זה כמו שכתב הר"ם ז"ל לקוצר השנים ורוב החכמות ודקותם ועצלות בני אדם לבקשם עם הפלגת השכר הצפון למבקשים ועם אזהרת התורה תמיד על זה, ואחר זה אמר, [שם] לא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין לבטל ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעלתך ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, באורה אצלי סובב על דקות החכמה ועמקה אמר, שאין מטבעו לבא עד תכליתה הוא אמרו ולא עליך הדבר לגמור, והודיע אחר זה שאין מזה התנצלות לסגור שערי העיון אחר שבקצת ענינים ננעלו דלתות העזרה, שמכל מקום יש שכר לפעלתו כפי מה שהיא והוא אמרו, ולא אתה בן חורין לבטל ואם למדת וכו', וסוף דבר העירו על התכלית הנכבד ואמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא, ועל דרך זה המאמר אמר דוד הנה, גר אנכי בארץ, הערה על קצור זמן האדם בזה הזמן, שאין עמידת האדם נחשבת בו רק כעמידת גר בארץ לא לו, שאין שם התמידת קיום וארך עמידה, והוא על דרך הצחות אמרו [ירמיה י"ד], למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון, כי הגר והוא מי שאינו מאזרחי הארץ אינו חושש להפסד עניני המדינה ולהעדר סדור הנהגתה, יגיל בשמע ארצו בהיותה על תכלית השווי וטוב ההנהגה ולא יחוש לרוע הנהגת ארץ נכריה, וכל שכן האורח אשר בן לילה יבא ובן לילה יצא, אבל אזרחי הארץ הם המצרים להעדר סדורה, וכשהמנהיג מאזרחי הארץ הוא משתדל על תקונה וחס על כבודה להשיב נדחי הנהגתה, אבל כשהמנהיג גר ונכרי בארץ ויהי מה לא יחוש לדבר עם יסודרו עניניה על סדר טוב ושלם ואם אין, לא אלמן הוא מארצו ומאדמתו אשר לקח משם, ועל דרך המשל והמשך צחות בראות הנביא העדר הסדור מבני אדם דרך רשעים צלחה עתקו גם גברו חיל אמר דרך משל, איך אפשר שלא ישגיח ממכון שבתו לסדור עניני הארץ וישוב ענין הנהגתו כהנהגת הגר בארץ אשר לא יחוש לסדור המדינה אשר הוא גר בה, ועל זה הצד בא דמיון מאמר גר אנכי בארץ, ועל דמיון המשל אמרו ז"ל במדרש רבה [ויק"ר ל' ג'], כד הוה הלל הזקן מפטר מתלמודי בכל יומא ויומא הוה אמר איזיל אגמול חסדא ואמטי רחמי להדא אכסניא די בגו ביתאי, חד זמן אמרין ליה תלמודוי כל יומא ויומא אית לך אכסניא, אמר לון הדין נפשא עלובתא דאיכתם אתיא וסמיכון אזלא לא אכסניא גופאי היא, לשון איכתם וסמיכון ענין תמול והיום, ויש מפרשים מלת סמיכון כענין פתאם, הנה דמה דבריו למה שהזכרנו במאמר דוד באמרו גר אנכי וגו', והוא אמרו [תהלים קי"ט] גרסה נפשי לתאוה אל משפטיך בכל עת.
ואצלי גם כן לבאר בכונת פסוקים אלו, שהוא ע"ה כיון להעיר עצמו לבלתי היות נכשל בעיונו, והוא אמרו בראש דברו זה [שם], גמול על עבדך אחיה וגו' ומלת גמול באין התחברות מלת תשלום עמה מונחת על המתחיל לעשות חסד כאמרו [יואל ד'], הגמול אתם משלמים לי בית ישראל אם גומלים אתם עלי, וכיון הנה שהוא בהשתדלותו יעלה בידו התגלות אליו סתרי הדת וסודות המציאות על צד שלא יטעה בעיונו עד שישאר נבוך ופורק עול, אבל שידריכהו עזרו בעיונו להיותו עיון צודק ודעותיו צרופות ומזוקקות, סובבות על קוטב השכל והתבונה מוסבות משבצות דרכי הדת ושמירת המצות בתים לבדים לא יסורו ממנו, הוא אמרו, גמול על עבדך אחיה ואשמרה דרכיך, ובאה כונתו הנה על דרך אמרו [תהלים קי"ט] מפקודיך אתבונן וגו' נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי, וכבר התבאר על פי מפרשים במלת פקודים שהיא מלה נאמרת על הדברים שראוי להיותם אצל יודעיהם כפקדון וכדבר גנוז אשר אין ראוי לשלוח יד בהם, ואמר שהוא מתבונן בהם, ומלת בינה מיוחסת למה שיודע דרך מחקר האדם בעצמו במה שלמד, והוא אמרם [אבות פ"ה מכ"א] בן ארבעים לבינה, שהוא זמן יספיק לו בו למודו כאמרם ז"ל [ע"ז ה' ע"ב], לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין, ובזה הזמן הוא מתבונן במה שלמד וחוקר במה שראוי לחקור, ואמנם אחר שיחס לעצמו התבוננות הפקודים אמר, נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי רוצה בו שעם היותו מתבונן בדרכי המחקר ומתבודד באפני העיון לא אבחר מהם רק הצד הנוטה ליראת שמים כי הוא המסכים אל האמת, ועל זאת הכונה פרש אחד מחכמי דורנו זה אמרו [איוב כ"ח], אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת יי היא חכמה וסור מרע בינה, מלת ויספרה אצלו [איכה ד'] ספיר גזרתם, אמר שהתורה ספירית, רוצה בזה כמו שהספיר מקבל כל המראים כן דרכי הבאור בתורה רבים ושרשי אפניהם מתחלפים, אבל הראוי לקחת מתוכם הוא הצד הנוטה ליראת השם והוא אמרו, ויאמר לאדם הן יראת יי היא חכמה, וכן אמר שלמה בסוף דבריו [קהלת י"ב],
את האלים ירא, כמו שיתבאר, והוא אמרו הנה [תהלים קי"ט], נר לרגלי דבריך וגו'.
ואמנם אמרו תחלה מלת נר ואחריה מלת אור, שהיא מלה תורה על אורה גדולה יותר מאור הנר, כל זה יורה על סדור למודו ולקחו הדברים על הצעה ראויה, ראשון ראשון ואחרון אחרון, וכבר אמר [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור, ר"ל קיומה ולמודה, כי האור יורה על אורה יותר גדולה ויותר נכבדת, וכבר רמזו זה, בקצת נסחאות, באמרם ז"ל, [לעיל ל"ח ע"ב] עד שלא כבתה נרו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי, הנה שדמה נבואת שמואל לשמש ושל עלי לאור הנר, ואמנם אמרם עד שלא כבתה וכו', ברוב הנסחאות, שהוא ענין יורה על הפסק נבואה מחיים, כמו שידוע שהנר והשמש בזה משל על הנבואה, ולא אמר עד שלא מת עלי וכו', אלא עד שלא כבתה וכו', ר"ל עד שלא פסקה נבואתו, זה אמנם מצד שרוב הנביאים היתה נבואתם פוסקת בחייהם, מצד שהנבואה יש לה התלות בקצת כחות גופניים ובהחלש הגוף יחלשו הכחות ההם, אבל החכמה נמשכת אחר השכל לבד וכל עוד שיחלש הגוף יחזק השכל, וזו היא כונת אמרם [ב"ב י"ב ע"א] חכם עדיף מנביא, לא שיכוין בו היותו נביא בלתי חכמה, והנבא הפתאים והסכלים אצלנו נמנע כהנבא החמור או הצפרדע, כמו שכתב הר"ם ז"ל, ואין נבואה אלא בשלמות האדם בכל מיני שלמיות, מדות ומעלות עם שלמות הכנת הכח המדמה בעקר יצירתו וכח הדברו בהכנה ובלמוד, ואז קול אלים מתהלך בקרבם מדבר אליו מבין שניהם, וכפי יתרון האיש בשלמות אלו הענינים תהיה מדרגתו יותר גדולה, ועם כל זה תפסק הנבואה לסבת חולשת זה הכח המדמה שהוא אצל החכמים כח גופני, וכל כח גופני יחלש ויפסד וילאה עת ויבריא עת, ולזה תפסק נבואה עם האבל או הכעס כאמרם ז"ל [שבת ל' ע"ב] אין נבואה שורה וכו', וכבר העידו בדרש [תנחומא וישב ג'] על יעקב אבינו שלא באתהו נבואה כל ימי אבלו על יוסף וזו היא אצלי הכונה באמרם [שם] שהחרימו על כל מי שיגלה עצתם ושתפוהו להקב"ה עמהם, וכבר בארנו שהלשון יתיר על מי שגורם הדבר שיאמר עליו שהוא עשהו, כאמרו [במדבר ד'] אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי, רוצים בו אל תניחום לראות כבלע את הקדש ולא תגרמו להם שיכרתו, וכן אמרו הנה ושתפוהו להקב"ה עמהם, רוצים בו שהם היו סבה להפסק נבואתו שהוא מצד עצבו עליו, ר"ל על יוסף, נפסקה נבואתו ואז נשתתף הקב"ה עם הסכמתם בסבתם.
ואמנם אמרו ברוב הנסחאות [לעיל ל"ח ע"ב] על נבואת עלי נר ועל נבואת שמואל שמש, הוא על צד שעניני הנבואה חלוקים מאד על מדרגות זו למעלה מזו, יש מדרגה שהיא למטה מן הנבואה והוא שימצא האדם עצמו כאלו התחדש בו כח יעירהו לדבר בעניני חכמה וסדרי הנהגה אלהית בעת היקיצה ובעת השתמש החושים על המנהג כענין דוד ושלמה, ולמעלה מזה שתהא נבואתו בהתבטלות כחותיו אם במראה אם בחלום, כי החלום גם כן ממין הנבואה על צדדים ידועים, כבר אמרו [ברכות נ"ז ע"ב] ז"ל חלום אחד מששים מנבואה, ולא יפול השעור בין דברים מתחלפים במין או בסוג קרוב, כמו שנודע אצל בעלי ההגיון, וכן אמר החכם החלק והכל אחד במין, ובבראשית רבה [י"ז ה'] אמרו נובלות נבואה חלום, וזה דמיון אמתי כמו שבאר הר"ם ז"ל, כי נובלות הוא הפרי בעצמו אלא שנפל קודם שלמות בשולו, ואמר בתורה בפרוש [במדבר י"ב], במראה איליו אתודע בחלום אדבר בו, כבר הודיע היותו מין אחד באמתת הנבואה ובמהותה, זולתי שהפריש בין נבואת משה רבינו לנבואת שאר הנביאים, וכבר באר הר"ם ז"ל [הל' יסודי התורה פ"ז ה"ו] שהיא אמנם נבדלה מכל נביא זולתו בארבעה דברים, האחת, ששאר הנביאים יתנבאו בתרדמת חושים ובהתבטלות כחות, ומשה רבינו מתנבא והולך על מנהגיו ואמר [שם ז'], וישמע את הקול וגו', ואמר הנה באמרו על האחרים במראה ובחלום, אמר עליו [שם י"ב] לא כן עבדי משה וגו', והשניה, ששאר הנביאים תגיעם נבואתם באמצעות מלאך והוא הסבה להיות כל נבואותיהם במשל וחידה, אבל הוא ע"ה הועד עליו [שם], פה אל פה אדבר בו במראה ולא בחידות, והענין השלישי, שכל נביא כשיתנבא יזדעזעו אבריו וינתק בנין גופו ותקרהו חרדה גדולה כמעט תצא נשמתו, כמו שאמר דניאל [דניאל י'] לא נשאר בי כח וגו', נהפכו צירי עלי וגו', והוא ע"ה נאמר בו [שמות ל"ג], כאשר ידבר איש על רעהו, ועל זה הצד באר אחד מן המפרשים שתמצא בענין דניאל שנרתעו כל חבריו כמו שאמר [דניאל י'], והאנשים אשר היו אתי חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא, וזה היתה בראותם אימתו והרתעתו, ועליו ע"ה נאמר [שמות ל"ג] ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האהל, שלא היה רואה בו ע"ה שום דבר כדי להגיע עליו חרדה ממנו, והענין הרביעי הוא, שכל הנביאים לא יתנבאו בכל עת שירצו, אבל הוא ע"ה אמר [במדבר ט'] עמדו ואשמעה, שהוא ע"ה לא היה צריך להתכונן לנבואה ולזכך נפשו עד שתבואהו אלא שהוא עומד מזומן ומתעתד התעתדות תמידי מבלי הפסק, כבר ידעת אמרם [שבת פ"ז ע"א] שהוא פרש מן האשה לעולם, ולמתנבאים האחרים שישובו לאהליהם להתעסק במה שקדם להם אמר [דברים ה'], לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמוד עמדי וגו', והוא שדרשו [תו"כ אחרי פרשתא א' ה"ו] באמרו בסדר היום, ר"ל בפרשת אחרי מות [ויקרא ט"ז], דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש, אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא.
ואמנם בקצת מקומות כונו בזה להזהיר המשתדלים בל יהרסו אל יי לראות פן יפרץ בם, והוא שהזכיר בתחלת הדברים מיתת נדב ואביהוא אשר נשרפו שריפת הנפש, כמו שבא בדבריהם [סנהדרין נ"ב ע"א] שריפת נשמה וגוף קיים על שהקלו ראשם במה שלא היה ראוי להם, וכן דעת רבותינו ז"ל במתאוננים, שלא בא הכתוב לפרש באי זה דבר חטאו, עד שבמדרשות דקדקו לפרש חטאם זה בכה וזה בכה, אבל אצל בעל המדרש באחד המקומות [במד"ר ט"ו כ"ג] רמז נכבד בזה אמרו שם [במדבר י"א], אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ראשונים שנאמר בהם [שמות כ"ד] ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, היכן היו, מלמד שנשרפו במתאוננים, אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בהר סיני שנאמר [שם], ויחזו את האלים ויאכלו וישתו, רוצה בו שהם נטו לראות מתוך אכילה ושתיה ושאר הנאות גופניות והרסו ושלחו מחשבתם והשיגו על הצד שהשיגו לכן התחייבו כלייה ונשרפו בתבערה כמו שרמז הר"ם ז"ל גם כן, הנה ששריפתם היתה שריפת נדב ואביהוא ומאותו הטעם בהקריבם אשר לא צוה ית', ובדבריהם ז"ל עוד אחר אצלי בזה המין מן השריפה, [חגיגה י"ג ע"א] ההוא ינוקא דהוה דריש בחשמל יצתה אש מחשמל ושרפתו, ואצלי לפרש על זה הצד מה שבא על החולקים בדעות האמתיות אשר ליונתן בן עוזיאל אמרו על זה [סוכה כ"ח ע"א], כל עוף שפורח עליו מיד נשרף, ואצלי גם כן להיות בזה המין ענין שרפת עדת קרח, וכבר נודע שהם היו רוצים להכנס עצמם במה שלא היה ראוי להם, והוא אצלי באור אמרם [במד"ר י"ח ח'], וסם המות נתון לתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, רוצים בזה שהיא בעצמה הסבה אשר המיתה נדב ואביהוא, ר"ל הכנסם במה שלא נצטוו ולא בוקש מהם.
אבל אצל בעל הדרש הנזכר [תו"כ אחרי פרשתא א' ה"ו], ר"ל אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא, רמז בו על ענין הנבואה, ובא הדבר בלשון צווי, כמו שבארנו שהדבר הנמשך מצד הכרח הטבע יתיר הלשון האמרו דרך רמז על לשון צווי, כמו שבארנו בענין [קהלת י"א] שמח בחור וגו', ורצה להעיר על היום הנכבד, ר"ל יום הכפורים, שהיום ההוא מצד היותו נקי מכל טנף חמרי ומזוקק מכל תענוג גשמי, כמו שבא עליו [ישעיה נ"ח], ולקדוש יי מכובד, קראו קדוש יי, בהיותו כלו וחלקיו לעבודת השם לבד, וקראו מכבד, בהיותו כלו לנפש, כי הנפש תקרא כבוד, כמו שאמר [תהלים נ"ז] עורה כבודי וגו', וכן [שם ט"ז] שמח לבי ויגל כבודי, ורצה אצלי באמרו מכבד, כאלו אמר שהוא כלו נפשי, ר"ל שאין בו חוץ רק לנפש לבד, ויעד שהוא זמן נכבד, כבר נפתחו בו השמים לכל מבקש לראות מראות אלים, מה שאין כן בשאר ימות השנה שיש בהם חלק לכחות הגוף הנותנות מפלשי עב בינו ובין השם ית' מעבור תפלה, והוא אמרם ז"ל [לעיל כ' ע"א] על מלת השטן שהוא בחשבון אותיות שס"ד ימים, ושנת החמה שס"ה יום, להורות שהיום ההוא לא יעבור תחת שבטו וכל (השס"ה) [השס"ד] ימים ימכרו לו ממכרת עבד הוא אמרם ז"ל, [שם] השטן בגימטריא שס"ד מלמד שבכל הימים השטן יש לו רשות להשטין חוץ מיום הכפורים שאין לו רשות להשטין, ונועד הזמן הנכבד לסוף עשרה מראש השנה, הכונה אצלי מצד שאחד בתשרי כבר נשלמו בו ימות שנות הלבנה, ושנות החמה יתרה עליו עשרה ימים כמו שהתפרסם לבעלי התכונה, והחל זאת ההערה הנכבדת להיותה מיום הראשון לשנת הלבנה עד היום האחרון לשנת החמה, הרמז להיות תחלה וסוף לבנו נכנע לעבודתו יתעלה, ולהיות עינינו צופיות אל התכלית מראשית השנה ועד אחרית השנה, ולא חשש לקבעו באחד עשר לחוש לחשבון יכ"א ר"ד, שאין מדרכי התורה לדקדק בדקדוקין דקים אחר שאינו יום שלם, כבר אמרו ז"ל [מגילה ה' ע"א] ימים אתה מונה ואי אתה מונה שעות, מצורף אל חשבון העשירי כמו שקדם, והאריך אחר זה בספור עבודת היום כאמרו [ויקרא ט"ז] בפר בן בקר וגו' בספור דברים נכבדים בעלי הערות נפלאות, והנה יבא פרק מיוחד לספור תכונת עבודת היום על צד המעשה לא על צד באור הערה, וסוף דבר הנה שרמז על היות הנבואה בלתי מתמדת לרוב הנביאים זולתי לאדון הנביאים ע"ה.
ונשוב לדברינו והוא, שכבר הודיע במהות הנבואה שהיא חלום או מראה, ומראה היא תרדמה נופלת בהקיץ והתבטלות כחות גשמיות עד שתשאר המחשבה לבדה, ומזה המין, ר"ל החלום הצודק, באו חלומות נבואיים בהודעת דברים עיוניים, לא יספיקו בהם הקדמות עיוניות והשגות מופתיות, ואע"פ שכבר חלק בזה פילוסוף עם היותו מודה בשלמות הנבואה, ר"ל שהוא מרחיק התבאר בה ענינים עיוניים, כמו שנודע למבינים, וכבר אמר [בראשית כ"ח] ויחלם והנה סלם וגו', ואמרו ז"ל [חגיגה י"ג ע"ב] כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה, וכל מה שראה ישעיה ראה יעקב אבינו ע"ה שנ' והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ואמרו ז"ל על זה סלמו של יעקב מקורת עץ החיים נעשה, וכבר העידו [בראשית רבה ט"ו ו'] שקורת עץ החיים מהלך חמש מאות שנה, והוא אמרם ז"ל [שם] עץ החיים מהלך חמש מאות שנה וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו, וכבר ידעת הדמות החכמה למים, הורה שכל חכמה טבעית נכללה בו, ואמר לא סוף דבר נופו אלא קורתו, אבל נופו יכלול הרבה דברים מתחלפים, וכבר אמרו גם כן [חגיגה י"ג ע"א] מן הארץ עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, וכן באר בעל התכונה במופת, ר"ל שממרכז הארץ עד שטח גלגל הירח מהלך ת"ק שנה, נמצא שעור הסלם כשעור עץ החיים וממנו נעשה, וממה שיאמת זה אמרם כמה מעלות היו בסלם ארבע ובמקום אחר אמרו שבע, והכל מכוון לדעת אחת, וכן אמרו [בראשית רבה ס"ח י"ב] על רחב הסלם שהוא עולם ושליש, והתבאר להם זה מאמרו [בראשית כ"ח], עולים ויורדים, שנים עולים ושנים יורדים, מצורף אל זה אמרם [בראשית רבה שם] מלאך שלישו של עולם, וכבר התפרסם הבאור שבמלת מלאך בזה הוא מונח על כלל עולם המלאכים, והוא בן שלישו של עולם, אחר שהנבראות כלם יחלקו לשלשה חלקים כמו שבאר הר"ם ז"ל בחבור הגדול משנה תורה [הל' יסודי התורה פ"ב ה"ג], הנה התבארו לו בזה המין מן הנבואה מה שהתבאר לקצת נביאים במין השני והוא אמרם [בראשית רבה פ"ב ו'], והנה יי נצב עליו [בראשית כ"ח], מלמד שהאבות הם הם המרכבה, אלא שיש לפרש בו הוראת היות ההשגחה דבקה בהם כמו שהרוכב משגיח במרכבו ומנהיגו אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ועל זה הצד להורות שהנבואה באה בשוללות כל סיג חמרי אמרו עליו [בראשית רבה ס"ט ז'], ויקץ יעקב משנתו [בראשית כ"ח], אל תקרי משנתו אלא ממשנתו, תנאה נאים חלים דתני חקלאה נאים חלים דכריב, ועל דרך הפשט אפשר לפרש כן משנתו, משינה הראוי לו.
נמצא אמרו הנה [ויקרא ט"ז] בזאת יבא אהרן, הוא הוראה שהיום ההוא מוכן לכל שלמות, בהיותו משולל מכל ענין חמרי כמו שבארנו, מצורף אל מה שיחס לו בבואו בהקרבת כל אלו הקרבנות כמו שיסופר, שבהם הערה לכל בטול אמונה כוזבת כמו שאמר בפרוש [שם י"ז], ולא יזבחו עוד וגו', וכן אמר [שם י"ח] כמעשה ארץ מצרים וגו', כמו שידוע השתקעם שם באמונות כוזבות כמו שקדם, והיא הסבה להיות כל קריאות היום הנכבד בזה הסדר בשחרית ובמנחה, בשחרית ספור עבודת היום, ובמנחה פרשת כמעשה ארץ מצרים, כל זה הערה לבטול אמונה כוזבת מצורף אל הסכמת אמונת גמול וענש כמו שמיעד בספור פרשת עריות, ובקריאת האפטרות רמזו גם כן הערה לשלמות אמונות תוריות בענין שנוי הטבעים, כענין יונה וכענין ספור דרכי התשובה בשתיהן, וכבר קדם לנו בענין ספור יונה בן אמתי גם כן, שעם היות דברי נבואתו לעם נכרי היו קרובים לתשובה קורבה חזקה ושבו בכל נפשם על יד תוכחת איש לא מגזעם ולא משרשם, מה יעשו בני האבות הנבחרים בשלוח יי להם נביאים מקרב אחיהם השכם ושלוח, ובמה יכופר הקשותם ערף לדבריהם ולתוכחותם, מצורף על הודעת מה שבארנו לבלתי התיאש החוטא ואם יהיו בתכלית המרד, כמו שהיו אנשי ננוה שנתחייבו כליה והנה תשובתם הצילה את נפשם, וכן בענינה הוראת תועלת התפלה כמו שתראה בספור מראה נבואתו זאת שהוא ממעי הדגה היתה תפלתו עד שנענה, כאמרם ז"ל [ברכות י' ע"א] אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, הוראה מזה לכל אדם שעם היותו במעי הדאגה ובעמק נבכי ים הצרות והמבוכות לא ימנע מהתפלל לשם בכל נפשו ובכל לבבו אולי יתעשת האלים לו ולא יאבד, כמו שנענה יונה בתפלתו ונכנס למקום מיתה ויצא חי כמו שסמך גאלתו לתפלתו כאמרו [יונה ב'], ויאמר יי לדג ויקא את יונה אל היבשה, ואמנם אמרו ויאמר יי לדג וגו', רוצה בו שהעיר רצונו בזה, כי כל מלת מאמר אצל השם יונח אם על צד רצון, אם על צד מאמר נבואי, אם על צד הערת רצון, כי כשתבא אצלו אמירה מבלי שיאמר לנביא הכונה בו שכן רצה, כל שכן בהתחבר בה מלת לב כאמרו [בראשית ח'], ויאמר יי אל לבו, והוא תוספת באור להיות הענין מגיע ממנו לנבראים מבלי שליחות נביא ייעדם על זה, וכשיונח בענין אמירה לנביא יונח על מאמר דרך נבואה, וכשתמצא מלת אמירה אצל השם נאמרת למי שאינו ראוי לנבואה אם בהמון אם בשאר ב"ח הוא על צד הערת רצונו, אם כן אמרו ויאמר יי לדג, רוצה בו שהעיר רצונו שהוא ית' הסבה הראשונה לכל והכל ייוחס מאין הבטה אל סבות אמצעיות.
ונשוב לדברינו והוא, שבענין זה הערה אל רבוי התפלה, וכבר נתפשט המנהג להרבות בתפלה ביום זה, עד אשר אל דמי למזכירים אל יי לא יחשו מספר תהלותיו תמיד כל היום וכל הלילה בסליחות ובפיוטין ובפסוקים של רחמים ובהערות גדולות, יעור כל שומעם משנת הסכלות וישתדל לצאת מפחי העברות, ויסבבו כל התפלות על התמדת זכירת י"ג מדות תמיד, בטוחים על מה שאמרו [ר"ה י"ז ע"ב] שנתעטף הקב"ה כשליח צבור ואמר לו כל זמן שישראל חוטאין עשה לפני כסדר הזה, וכבר רמזנו הכונה בהתעטפו כשליח צבור, והכונה באמרו כל זמן שישראל חוטאין וכו', רוצה בו שיכירו וידעו היות עיניו משוטטות בכל הארץ עד שיודע לבני ארץ מצד פעלותיו כאמרו [ירמיה ט'], השכל וידוע אותי כי אני יי עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כמו שהעיר הרב שהוא רמז להכחיש מאמר הקוטפים מלוח עלי שיח ואומרים עזב יי את הארץ, זאת הכונה במדות לא שיהיה הוא ית' בעל תארים ובעל תכונות נפשיות, שהוא ע"ה, ר"ל משה רבינו, בקש שתי בקשות, האחת רמזה באמרו [שמות ל"ג] הראני נא את כבודך, והאחרת רמזה באמרו [שם] הודיעני נא את דרכיך, ואמר [שם ל"ד] ויעבור יי על פניו, רוצה בו שהעבירו מן הכונה הראשונה אשר בקש, והוא אמרו עליה [שם ל"ג], ופני לא יראו, ומלת פניו שבה אל השם ית', וענינה ענין מציאות, כמו שבאר הר"ם ז"ל בשתוף מלת פנים, ואצלי מזה השתתפות אמרם תמיד [חולין ע"ח ע"א] בפני הבית, פרושו בעוד שהבית קיים, ענינו במציאות הבית, ולדעת אנקלוס כונה אחרת, ומלת פניו שבה אל משה, ואמרו על פניו, כאלו אמר לפניו, בדמיון ותעבור המנחה על פניו, והוא ע"ה שם העובר כבוד נברא, אם קול אם זולתו, אמר ואעבר יי שכינת יקריה על אפוהי, וסוף דבר הכונה הראשונה, והיא אמתת מציאותו, הודיע שאין בטבע שלמות אנושי להשיגה והוא אמרו [שמות ל"ד], וירד יי בענן ויתיצב עמו שם, רצה בזה שבהתיצבו עמו התיצבותו מכל מקום, ואם הוא עבר כל גבול היה בתוך הענן, ר"ל צד אנושותו, והיא הכונה גם כן באמרו [שם י"ט] הנה אנכי בא אליך בעב הענן, וכן בארו המפרשים באמרו [שם כ'] ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלים, וכן [מ"א ח'] יי אמר לשכון בערפל, כל זה מצד אשר השגתנו היא מציצה מתוך חרכי החמר, ויש שבאר כי הערפל היא מלה מונחת אל בהירות חזק מונע הראות, ולדמיון הפלגת אורו עד אשר לא תוכל עין לראות קראה ערפל, כי כן היא אצלנו במאמר הקודם, ר"ל ונעלם ממנו לחזק הראותו, ואצלי בפרושו תכלית השלמות והגלות לאדם מה שבכחו וטבעו להגלות לו, ולשון ערפל אצלי גלוי הסוד וידיעת הנעלמות, נגזר ממה שקראו רבותינו המטר הדק הנכנס בתחתיות ארץ עד לשבעה כפי כל הצרך עורפילא, ושאלו שם במסכת תענית [ד' ע"א], מאי עורפילא, עורו פילי, כלומר התגלות נקבי הארץ הסתומים להפלגת הכנס המטר בחדריהם, או אפשר שפרושו גלוי הפלא ונעלם, מלשון [שופטים י"ג] והוא פלאי.
והבקשה השניה לדעת תאריו והוא אמרו [שמות ל"ג], הודיעני נא את דרכיך ואדעך, הכונה בזה כי כשידע הדרכים ידעהו, כי הוא נודע בתאריו והוא אמרו [שם], למען אמצא חן בעיניך, שזה מציאות החן על דרך האמת, עד שמתוכה התבשר במחילה על האמה, כי התבונן בדרכיו ית' עם טוב הכונה ושלמות האמונה, והיות לבב המשתדל נוטה לעבדו ולאהבו בכל לב ובכל נפש הוא אשר יענה ויעתר, לא מי שיצום ויתענה על דרך מצוה מלומדה לא על צד כונה אחרת ומבלי הבטה לעבדו באמת, וכן מי שיתפלל תפלת הפה לבד ומתענג בשירים ובפיוטים ולבו רחוק ממנו ית', אבל שיהיה צומו ותעניתו זך המחשבה מזוקק הרעיון היותו כלו לשם, צופה ומביט לעבדו עבודת עולמים, ר"ל שתהא כונתו בצומו ובתעניתו לעזוב דרך כל רשע ולהשליך מנגד כל תאוה, ולהפוך כל כחות גופו שפה ברורה לקרוא כלם בשם יי ולעבדו שכם אחד, כמאמר חכמי המוסר שאמרו, בן אדם שים פניך לשוב אל אלהיך בכל לב ובכל נפש, מכור יצרך והתמכר ליוצרך, תעבדהו מאהבה ותהיה בן חורין, לא יהיה לך עסק בלתי עסק עבודתו, ולא יעבור על רעיוניך זולתו, ולא יעלה במחשבתך בלעדיו, ולא תשלח אבר מאבריך אלא במה שתמשוך בו רצונו, ולא תתיר לשונך רק בזכרו, אם ייטיב תודהו ואם יענה תסבול, וסבול עמל לתכלית מנוחה, ואל תחוס ביגיעה כי היא תביאך אל השקט ובטח, והתענה לתוחלת תענוג, אם תנוח תיגע ואם תשקוט תתעמל, ואם תתמכר לאכול ולשתות עוד תתענה ענוי רב, ככתוב [ישעיה ס"ה] עבדי יאכלו ואתם תרעבו המה ישתו ואתם תצמאו, וזכרו במלך אחד מן הקדמונים יצא לצוד בימי החום הגדול וילך ויתע לרוב חריצותו לא נשאר עמו רק הנער נושא כליו, ובקרוב עת האכל אמר לנערו לתור בהר ההוא אם ימצא איש שיקראהו לאכול עמו, כי לא היה מטכסיסי המלוכה לאכול המלך ואין זר אתו, וילך הנער ויפן כה וכה וימצא איש אחד מרחוק עומד לבדו מתפלל ומתחנן, וילך ויביאהו אל המלך בחזקה, ויאמר לו המלך רחץ ידיך ואכול, ויאמר לו לא אוכל כי קראני לאכול מי שהוא טוב ממך והודיתי לו, אמר המלך מי הוא זה, אמר האיש השם קראני לצום וצמתי, אמר המלך ואיך תצום ביום הזה אשר הוא בתגבורת זה החום, אמר האיש אצום ביום הזה החם ליראת יותר חם ממנו, אמר המלך אכול היום לאהבתי ותצום למחר, אמר האיש אם תתן לי ערבון היותי חי למחר אעשה כדבריך, אמר המלך לא נתן זה היכולת למלך בשר ודם, אמר האיש אם כן השתדל במה שתוכל והנח מה שלא תוכל, הכונה להיות כונת האדם צרופה ומזוקקת לעבודתו ית' ולא יתערב זר בין מחשבותיו, לא יעבור בם טומאה ודופי מחשבות ענינים חמריים, כל שכן בזה היום הנכבד אשר הכונה לשלול כל סיג חמרי, והוא אצלי אמרו [שם נ"ח] הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע התר אגדות מוטה וגו' עד וכל מוטה תנתקו, כמו שהתבאר כל ענין הפרשה בהלכות תענית בג"ה, ואמנם אמרו הנה וכל מוטה תנתקו, רוצה בו שלא תשאירו במחשבתם שום סיג, לא ימצא שאור בגבול חדרי בטן, כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש.
וכבר הסבו רבותינו דברי זאת הנבואה על יום הכפורים כאמרם [שבת קי"ט ע"א] לקדוש יי מכובד [ישעיה נ"ח], זה יום הכפורים שאין בו לא אכילה ולא שתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה, באורה אצלי שלא ימצא רבב בבגדו, אבל כלו הפך לבן טהור הוא, יעמד חי לפני יי ונרצה לו לכפר עליו, והוא אמרו שם גם כן [שם], וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, רוצה בו להשליך אחרי גוו כל צרך הדברים העולמיים, חלקו יי תאמר נפשו, לא יביט ולא יפנה רעיונו בלתי ליי לבדו, והוא שיעד לו התענוג השלם אחר הענוי, כמו שקדם אמרם התענה לתוחלת התענוג, אמר [שם], אז תתענג על יי וגו', ואמר והאכלתיך נחלת יעקב אביך, והוא אצלי מה שקדם לנו משלמותו, כאמרו על כלל התורה [דברים ל"ג], מורשה קהלת יעקב, והבטיחם בזה בהיות אפני תשובתם על תכלית הראוי, כמו שבאר בזה קצת דרכי התשובה, וכבר התבאר ענינם, ובפרט בהיות תכלית כל פעלותיהם לשם, לדעת דרכיו ולהבינו מתוך מעשיו, כי הוא אשר מצא חן בעיניו על צד האמת כאמרו [שמות ל"ג], הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך, והודיעם אותו על צד אשר הותר לתארו בהם, והם תארים מצד פעלותיו, וכפי התחלפות הפעלה יתואר בה, ויהיה כל תאר יתואר בו יתע' תאר פעלותיו לא תאר עצמו, והודיעו תארים מצד דברים שהם פעלות גמורות יתואר בכל אחת מהן על צד הפעלה היוצאת מאתו, והיא הסבה להקראם מדות, לא שהוא בעל מדות ותכונות נפשיות כמונו היום, אבל שיצאו מאתו פעלות דומות לפעלות הבאות מאתנו מצד מדותנו ותכונותנו, וכל שמותיו הנמצאים בספרים הם מזה הכת, ר"ל שהם נגזרים מן הפעלות המגיעות ברצונו לבני אדם, זולתי השם המיוחד המורה על מציאותו אינו נגזר מפעלה, וכבר בארו שלא ידובר ככתבו זולתי בברכת כהנים, וביום הנבחר, ר"ל יום הכפורים, שהיה כהן גדול מזכירו בנעימה, וכבר באר הר"ם ז"ל אמרם בפרקי דר' אליעזר [פ"ג], עד שלא נברא העולם היה הקב"ה אחד ושמו אחד, רצה בו שאין לשמות הנגזרים מקום והנחה רק לפי הפעלות הנמצאות ממנו בעולם, וכן רמז תחלת דברו הנה על השם המיוחד הנמצא מחויב המציאות, ומלת אל, תורה על הנהגה מספקת אין ליאות בחקה, כי אלים, מונח על ענין שופט ומנהיג ועל ענין היכלת כאמרו [בראשית ל"א], יש לאל ידי, ומשה רבינו ע"ה בקש זאת השאלה על צד מה שהיה צריך להנהגת העם ללכת בדרך אתו להדמות לפעלותיו כפי היכלת, והזכיר לו בהם מה שבהם די בחק הנהגת בני האדם, וכפי הנהגתו בהוית ב"ח והמצאת כחותיהם שומרי הנזק ומעמידי השלוה, וזאת ההשתדלות בהנהגה אינה בבני אדם רק אחר המיית רחמי המנהיג, יקרא לפי זה רחום, ובהיות ממציא מה שאין עליו חק להמציאו, ותקרא חנינה בבני אדם עשות מה שאין חק עליו לעשותו, יקרא חנון, וכן כמו שיבאו מבני אדם נקמות זה על זה מדרך הכעס והנקמה, יקרא על צד הפעלות אשר יחייב המשפט להביאם, קנוא ונוקם ובעל חמה ופוקד עון וכן נקה לא ינקה.
ואמנם אצל הר"ם ז"ל אין ענין ונקה לא ינקה מדת ענש, אבל מדת רחמנות, ענינו לא יכרית, כמו [ישעיה ג'] ונקתה לארץ תשב, וכל המדות אצלו מדת רחמים, מלבד פוקד עון אבות על בנים, ואמנם אצל רבים הם מדות עונש עד שלא יזכירו בזה הזמן רק מלת ונקה לבד, כונתם לסמוך הנקיון על נשיאות החטא והעון והפשע, רוצים שהשם יסלח לחוטא אם ישוב בתשובה שלמה בכל גדריה ותנאיה, כמו שהתבאר ענינם, ונקה האיש מעון, טוב כונתו הפרם ויי יסלח לו, והיא הסבה אשר לא כללו במדות לא ינקה ולא פוקד עון אבות ולא על בנים ועל שלשים ועל רבעים עד ששמו המיוחד נכלל אצלם במדות, וסעד לדבריהם בקצת מדרשות, כונתם שאין למנות רק מדות הרחמים, וכבר חלקו במנינם רבים יש מי שמונה נוצר חסד במדה אחת ומלת לאלפים מדה אחרת, ויש מי שמונה גם כן ורב חסד מדה אחת, ומלת ואמת מדה אחרת, ומלות יי יי מדה אחת, ויש שמונה המדות הכפולות, ר"ל יי יי, בשתים, ממה שמצא בדרש [פסיקתא רבתי ל"ב ז'] עזבני יי ויי שכחני [ישעיה מ"ט], אמרה כנסת ישראל בשתי מדות שהבטחתני בשתיהן שכחתני, ואמנם ענין לא ינקה וענין פוקד עון וענין על בנים על שלשים ועל רבעים לא יזכירום בכלל מדות הרחמים כלל בזמן התפלה, ודעת פשוטי המדרשות נמשכות אל זה, ואמנם אם לפי הנמשך בבאורנו נחל במנין המדות מענין רחום, וענין נוצר חסד לאלפים בשתים, וכן ענין רב חסד ואמת בשתים, יהיה ענין ונקה לא ינקה מדה אחת, וענין פוקד עון מדה אחרת תורה עונש לחוטא, וענין על בנים ועל שלשים ועל רבעים מדה אחרת, ואמנם הספיק לו ברבעים, שזה תכלית מה שאפשר לאדם לראות מזרעו, וזאת המדה על דעת הר"ם ז"ל בחטא ע"ז, והראיה אמרו עליה בעשרת הדברות [שמות כ'], לשונאי, ולא יקרא שונא זולתי עובד ע"ז, וכבר התבאר גם כן [סנהדרין פ"ז ע"ב] בשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, וכבר נמשך בתורה ענין זה בענין עיר הנדחת [דברים י"ג], החרם אותה ואת כל אשר בה.
ואל זאת הכונה, ר"ל היות המנהיג ראוי להדבק אחר מדותיו ית', אמרו בפרוש והלכת בדרכיו [דברים כ"ח], מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו', הכונה בכל, שתאריו אמנם הם על צד הפעלות הנמשכות, כמו שבארנו בענין צדיק וחסיד ושופט, לא על צד תכונות נפשיות ותארי החיובים חלילה, וכבר הביא הרב מאמר השלם ר' חנינא [ברכות ל"ג ע"ב], על מי שהאריך בתארים כמו שאמר האל הגדול הגבור והנורא האדיר החזק הירוא וכו', אמר אליו ככועס על דבריו אשלמתינהו לכלהו שבחי דמרך, הני תלת קמיתא, ר"ל הגדול הגבור והנורא, אי לאו דכתיבי באוריתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו לא הוה אפשר לממרינהו ואת אזלת ואמרת כולי האי, ואמר על זה משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב וקלסוהו בשל כסף והלא גנאי הוא לו, ומה מאד הטיב לראות הר"ם ז"ל אמר בשלמות המשל, שלא בא בדברי ר' חנינא למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב וקלסוהו בחמש מאות שהיה מורה שלא הגיע באלו היחסים עד תכלית שלמותו אבל מכל מקום הם ממינם, ואין זאת הכונה, אבל אמר שהיו לו דינרי זהב וקלסוהו בשל כסף, להורות שאין אלו השבחים ממינו כלל, אבל כלם חסרון בחקו, והוא אמרו והלא גנאי הוא לו, ומזה הצד בא באור נכבד לרבינו סעדיה במלות הקדיש, ר"ל יתגדל ויתקדש שמיה רבא וישתבח ויתפאר וכו', כלם באו בלשון התפעל, על אחד מצדדיו יפול בלשון על מי שיסבב המקרה בדבר דרך העברה לא שיהיה בו, כאמרו [משלי י"ג] יש מתעשר ואין כל, רוצה בו שהוא מסבב מקרה העשר לעצמו דרך העברה לא שיהיה בו, וכן אמרו [שם] מתרושש והון רב, וכן [בראשית כ"ב] והתברכו בזרעך, שהם יסבבו מקרה הברכה לעצמם ולזרעם בזכירת כבוד זרעך, עד שיאמרו לבניהם ישימך אלים כאפרים וכמנשה, וכן רבים, וכן באו הנה עליו ית' כל אלו המלות על לשון התפעל להורות שאנחנו מסבבים לו אלו המלות דרך העברה והשאלה, לא היות שבחיו ית' ממין אלו המלות כלל, כמו שתראה במלות הגדול הגבור והנורא שאמר עליהם אי לאו דכתיבי וכו', וכל תאר נמצא עליו בספרים אינו רק להיישיר לשלמותו ית', או תאר פעלות באות מאתו כענין י"ג מדות הנזכרות, אשר עליהם יסובו בזה היום הנכבד דברי תפלותנו ותחנונינו, להתבונן בהנהגה המגעת מאתו לנו ולבנינו איש לפי שכלו ולפי הנהגתו עד שמתוכם נבחן הראוי להבחין, נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים, אם און בידנו נרחיקהו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה אליו, כמו שבארנו בהערת קריאת ההפטרות מצורף אל מה שיגיענו בהערת קריאת הפרשיות בבטול כל אמונה כוזבת כמו שהתבאר, ובזה עם היות האדם משולל מכל סיג חמרי כמו שבארנו יצא שלמות לפעל, והוא שיעד באהרן בואו בזה היום דרך הודעת מדרגות כל נביא, זולתי אשר לא קם כמהו כמו שקדם, ואל זה אולי רמז באמרו [תהלים קי"ט], גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כאמרו במקום אחר [שם נ"א] לב טהור ברא לי אלים ורוח נכון חדש בקרבי, בקש בענין לב טהור היותו משולל מכל תערובת חמרי ומכל דמוע תענוג גשמי, ושיצטרף עמו רוח נכון חרוץ בלמוד, עד שמתוך הנהגותיו אלו יתגלו עיניו להביט נפלאות תורתו, והוא אמרו [שם] גמול על עבדך ואחיה, רמז בו על החיים התמידיים כמו שהתבאר במלת חיים במקומות.
ויש שבאר בו על חיי זה הזמן הקצר, והיתה כונת דבריו סובבת על העקר הנכבד, להיות כל עניני האדם סובבים לפנות אל תכלית אחת, ר"ל לעבודת השם, והוא אמרו גמול על עבדך אחיה ואשמרה דבריך, חיים שאל ואמנם לא להשיג תענוג, אבל לשמור דבר השם, כמאמר החכם שאמר, כמו שקדם לנו, הצדיק אומר אוכל כדי שאחיה ומאמר הרשע אחיה כדי שאוכל, רצה בו שהרשע תכלית כונתו בחייו הוא לאכול ולשתות, ולא ישים אל החיים תכלית אחרת רק הנאת המאכל והתענוגים, אבל הצדיק תכלית כונתו במאכל הוא לחיות, ולו כונה אחרת בחיים והיא, לחיות בהן חיי העולם, רצה בזה שתכלית כונת הצדיק בכל מה שיעשה גם כשיתעסק בדברים העולמיים הכל פונה אל תכלית אחת, וכבר הארכנו בזה העקר, והוא אמרם ז"ל [ברכות נ"ד ע"א], ואהבת את יי אליך בכל לבבך [דברים ו'], בשתי לבבות אחד יצר רע ואחד יצר טוב, רוצה בו שתעביר כל חלקי נפשך פונות אל תכלית אחת, עד שלא יהיה בפעלותיך דבר מפעלות ההבל, רוצה בזה שאף באכילתך ושתיתך ושאר עסקיך תהיה כונתך למה שיצטרך צורך הכרחי לקיום הגוף, ותהיה כונתך בקיום הגוף השלמות הנפש, ואז כשיעלה בידו המבוקש הרי הוא מקבל שכר אף במה שהתעסק בדברים הגשמיים, אחר שהתעסקותו בהם היה על צד מה שהם היו סבה להביא בידו המבוקש, וזה אצלי הכונה במה שאמרו ז"ל [לעיל פ"א ע"ב], ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש [ויקרא כ"ג], וכי בתשעה מתענין בעשרה מתענין אלא מלמד שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי, באורה אצלי על הכונה הנזכרת והוא, שהמרבה בסעודה בתשיעי הוא להיותו מוכן הכנה מספקת להתענות בעשירי, ולולי אכילתו בתשיעי לא יוכל להתענות בעשירי תענית בלתי מזיק לכלי הנפש, ונמצא אם כן שאכילתו בתשיעי היא לכונת היות גופו מוכן בעשירי לעמוד ערום ושולל מכל צרכי החמר, עד שלא יצטרך לתת חלק מגופו רק לעבודת השם ית' ולהשלמת נפשו, ונמצא שיום רדיפת ההנאה כשהיא על צד כונה מעולה תביא אצלו השגת המבוקש, ואם כן שניהם עוזרים בשלמות, והוא גם כן כמי שהשתדל בשלמות שני הזמנים יחד והוא אמרו, כאלו התענה תשיעי ועשירי.
ואצלי גם כן ביאור נאה על דרך הפשט באמרו ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש והוא, שהתורה באה להזהיר האדם להיות מאכלו ומשתיו בתשיעי אל זאת הכונה הנבחרת, והוא כאלו אמר שתהיה מאכלכם בתשיעי והשגת תאוות גופכם בו בהבטה ובהקש אל ענוי הנפש, להעמידה זמן משוללת מכל סיג חמרי כדי שתשלימוה שלמות אמתי, ועל צד היות מחשבתו בלקיחת המאכל ההוא לא לסבת תענוג אבל לכונת השלמת הנפש ולשללה מכל תאוה חמרית כנה התענוג ההוא ענוי, בהיותו בהקש ובהבטה אל ענוי כמו שבארנו, והוא אמרו ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכו', ואל זאת הכונה שמו זה היום הנכבד תכלית מיוחדת לכל פעלות השנה, תמיד עיני המביאים בו מראשית השנה ועד אחרית השנה, ומזה הצד אמר החכם, פרי הימים לילות, פרי השבוע שבת, פרי השבת מועד, פרי המועד ראש השנה, פרי ראש השנה יום הכפורים, והוא תכלית הכל, זהו לשון החכם, ובאורה אצלי, אמר תחלה פרי הימים לילות, רוצה בו שהוא בהיותו נמשך ביום אחר טרדות הזמן לתור אחרי טרפו הכונה הוא, להעמיד גופו על מתכונת השלוה עד שיוכל להתעסק בלילה בתורה ובחכמות, ונמצא הלילה המבוקש מכל מלאכת היום, כמו שהפרי הוא תכלית המבקש מן העץ, ואמר פרי השבוע שבת, שהוא מיוחד להתבודדות קצת יומו ולילו, ונמצא המבוקש מכל מה שטרח בכל השבוע שבת, והוא נקרא יותר פרי מן הלילות, מפני שבו חלק להתבודדות יומם ולילה, או אפשר לפרש בזה פרי, על הנמשך מן הענין לנולד ממנו, על דרך מה שרמוז בדבריהם בהוית המטר [תענית י' ע"א], מים העליונים במאמר הם תלוים ופרותיהם מי גשמים, ויאמר שפרי הלילות שבת, ר"ל שהנמשך מהתבודדותו בלילות הוא אמונת הקבלה, והרבה פעמים נאמר לשון פרי על הוראת מה שנמשך מן הענין, כבר אמרו חכמי המדע אין העולם הבא שכר המצוה אבל הוא פריו, ואמר פרי השבת מועד, רוצה שהנמשך מאמונת החדוש הוא מה שהמועדות סובבים עליו והוא ענין שנוי הטבעים, אשר להאמנתם תסוב ענין קדשת המועדות בזכירת ענין הנפלאות, והנמשך מזאת האמונה גם כן הוא אמונת הגמול והענש, עד שזה יחרידנו וימציאנו לשוב בתשובה שלימה, בדעתנו היותנו נגמלים כמעשינו ושבידו להפסידנו אם נמרהו ולתקננו אם נעבדהו, והוא אמרו פרי מועד ראש השנה, ויהיה הנמשך מכל זה השלמת נפשנו עד שלא נשעבד חלק ממנה רק לעבודתו ית', והוא תשלום הכל כמו שהתבאר.
ואפשר להשלים תכונת הפרוש הראשון על הצד שהתחלנו ויהיה באור אמרו פרי הימים לילות וכן אמרו פרי השבוע שבת על הצד שהזכרנו תחלה, ואמרו פרי השבת מועד, שהמועדות יותר מיוחד ענינם להתבודדות, מצד שהשבת עם היות בענינו תועלת לנפש יתערבו בענינו תועלות לגוף כמו שקדם לנו, אולי יספיקו לרבים התועלות ההם לא יחפשו אחר האחרים, אבל המועדות כל עצמם אין בהם רק שיאכל וישתה וראה לבו חכמה ודעת, ואחר כן אמר פרי המועד ראש השנה, כי המועד אמנם עם היות כל חלקי הטעם בו תועלות נפשיות אמנם כבר נתן בו רשות להתמצע עם חק הגוף, כבר ידעת היות נאמר בו [ביצה ט"ו ע"ב] חציו ליי וחציו לכם, אבל ראש השנה זמן תשובה יצטרך האדם לנטות בו אל קצה, לא יספיק לו המצוע, עד שרבים התירו להתענות בו כמו שכבר קדם לנו, ואמנם עם כל זה כבר נתן רשות להתעסק מעט בצרכי הגוף ומפני זה אמר, פרי ראש השנה יום הכפורים, והוא פרי הכל, רוצה בו שהוא אין בו שום חלק לגוף, הכל להורות שכל מה שטרח בכל השנה הוא לזה התכלית, ר"ל להיותו כלו ליי ודבר אין לו עם החמר, והיא הכונה באמרם, שהספרים נחתמים בו, להיותו תכלית הכל, אמרו ז"ל בדרש [תנחומא וישלח א'] ויי נתן קולו לפני חילו [יואל ב'] וגו', נתן קולו זה ראש השנה שבו תקיעת שופר, לפני חילו אלו ישראל שמזדעזעין מקול השופר וחוזרין בתשובה כדי לזכות בדין ביום הכפורים, כי גדול יום יי זה יום הכפורים שבו ספרים נחתמין, וכן ישעיה מזהיר את ישראל [ישעיה א'] רחצו הזכו וגו', רחצו זו תשובה, לכו נא ונוכחה, ביום הכפורים, שבו מלבין הקב"ה עונותיהם של ישראל, שנ' [שם] אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וכן דוד הוא אומר [תהלים קל"ט] יי חקרתני ותדע אתה ידעת שבתי וקומי בנת לרעי, הכונה אצלם בזה, שהוא אומר שהוא ית' ידע צפון לבבו וחקרו אם התבונן לרעו, ר"ל לקול התרועה ואם שב אליו בכל לבו, והוא אמרו שם [שם] לא נכחד עצמי ממך וגו', ופרשוהו במדרשות לא נכחד עצמי ממך, אלו צדיקים גמורים, רקמתי בתחתיות ארץ, אלו רשעים גמורים שנדונין במדרגה התחתונה של גהנם, גלמי ראו עיניך, אלו בינונים, ועל ספרך כלם יכתבו, מלמד ששלשה ספרים נפתחים בראש השנה ימים יוצרו, רפואה התקנת להם עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, ולו אחד בהם, זה יום הכפורים, וייחסוהו לשם ית' על דרך [ישעיה נ"ח] לקדוש יי מכובד.
ובקצת נסחאות בדברי הכוזר הוסיף במאמר הנזכר אמר פרי היום הלילה ופרי השבוע שבת ופרי השבת חדש ופרי חדשים מועדים, ופרי המועדות שנה, ופרי השנה יום הכפורים, ובאר דבריו על צד רפואת הנפש, ועל זה הדמיון נשא משלו בעל המלמד ז"ל, כי כמו שסדר ההנהגה נתן לגוף להעמיד בריאותו ולהסיר חליו כן נתן השם תורה להעמיד בריאות הנפש ולהסיר חליה אם חלתה באמונות כוזבות ובמדות מגונות, וכמו שצריך לאדם לקבל מזון לצרך הגוף קבלה תמידית בכל יום, כן התפלה והלמוד בכל יום, ואולי היא הכונה באמרו הנה פרי היום לילו, שהוא עת הלמוד והתפלה המכוונת כמו שקדם, וכמו שהגוף צריך לקצת הנאות פעם אחת בשבוע כרחיצה וכיוצא בה כן צוה ביום השבת להתענג בו בידיעת דרכיו, וכן נבאר הנה אמרו פרי השבוע שבת, וכשם שצריך למשקים קלים בכל חדש כן צוה על ראשי חדשים להתעורר בקרבנות ובתפלות להנצל מכף המסית, והוא אמרו בנסח תפלה תשועת נפשם מיד שונא, והוא אמרו הנה אחר שבת חדש, וכשם שאדם צריך להקזה פעמים שלש בשנה כן נתנו הרגלים לבער כל דעת נפסד וכל מחשבה כוזבת, והוא שבא אחר החדשים מועד, וכשם שהאדם צריך בכל שנה לאספרגוס כדי לנקותו מכל הלחות עד שלא ישאר בו שום הפסד כן צותה ביום הכפורים וכשם שהרופא ישקהו משקה מרפא קודם שיקבל האספרגוס ימים במספר כן נתנו ימי התשובה אשר מראש השנה עד יום הכפורים, נמצא מכל מקום שהיום הנכבד הוא תכלית הכל בכונה, וזה אחד מן הצדדים שעליהם נדמתה התורה למים בדברי בעל הדרש [עי' תענית ז' ע"א], שהמים מכיון שזזין ממקום זחילתם אינם פוסקים מהליכתם עד שמגיעות למקום שאין להם סוף כך דברי תורה אין פוסקין מן הליכתן עד שמגיעות למקום שאין לו סוף, הכונה בזה שכמו שהמים תכלית מרוצתם מצד טבעם אינו רק ללכת ולרוץ עד הגיעם אל הים אשר הוא מקום מנוחתם כן האדם בהתדבקו בדרכי התורה ישים כונתו בכל עניניו אל התכלית הנכבד, לא יכהה ולא ירוץ עד יגיע שכלו אל מקום מנוחתו ואל משכן כבודו וכל כונתו בחייו אינה רק אל זאת הכונה, ובמשלי הערב שאל תלמיד אחד לרבו אשר שמעהו משבח את המות אמר אליו, התרצה שתמות אחר שתשבח המות כל כך, אמר אשמח בבואה ואם אבחר בחיים לא אבחר בהם רק להשלים הנפש בהם, זו היא הכונה הנבחרת להיות האדם משתדל בחק נפשו להשיבה זכה ונקיה לפני נותנה, שתהא עולה עמו ולא יורדת, ולא ירבה בעיניו כל אשר יוסיף בחקה, אבל ידע ויתבונן שאלו יתן כל חלקיו ורגעיו להשלים חקה לבד לא השלים המוטל עליו בהשלמת חקה, ובצחות משליהם אמרו דרך מליצה הא למה זה דומה לעשיר שהיה נשוא בת מלכים אע"פ שמאכילה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו ממנה מפני כבודה, אלא שמכל מקום הכונה בכל מעשיו השלמת חקה לא יירא בימי רע, ר"ל אף בהיותו נמשך אחר צרכי החמר לפעמים, אחר שבלבבו צופה ומביט אל זה התכלית הנכבד, וכבר בארנו ענין אמרו [משלי כ"ד] כי שבע יפול צדיק וקם, כי לרוב מה שהתחזק באמונתו והתאמץ בטוב הנהגתו אפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, והוא שיעד על השלם אשר בתורת יי חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, להיותו כעץ שתול על פלגי מים [תהלים א'] וגו', דמה הצלחת הנפש לפרי אשר הוא העקר, ודמה העמדת צרכי הגוף לעלה, ואמר שגם הוא לא יבול, אבל יעמוד למגן ולשמירה אל הפרי, התבונן אמרם [חולין צ"ב ע"א] אלמלא עליא לא מתקיימין אתכליא, והוא אמרו [תהלים א'] וכל אשר יעשה יצליח, כי הכל יעלה בידו, כמו שבארנו בהיות כל מעשיו לשם שמים, ואמנם משל דבריהם בעלה ובאשכול, הוא דמיון על ההמון והפחותים מבני אדם, שראוי לחמול עליהם ליסרם ולהודיעם הדרך ילכו בה ולהתפלל עמהם ועליהם, כבר התפרסם משל [עי' כריתות ו' ע"ב] חלבנה עם הסמים, לא שירחיקם תכלית הרחקה אחר שהוא כבר התחזק והתאמץ לבלתי לכת בעצתם, כמו שהעידו משלי הערב דרך צחות על אחד החסידים, מצאוהו ישן ביער בין הזאבים ושאלוהו האינך ירא מן הזאבים והחיות הרומסות, אמר אני בוש מאלהי אם אירא דבר זולתו, וזה אצלי דמיון על עמדו בין הרשעים והפחותים מבני אדם והוא ישן מאין מעורר, ושאלוהו האינו ירא להשתקע במעשיו הרעים עד שיעבור שלמותו, וכונת תשובתו שהוא כבר התאמץ והתחזק בענינו במדותיו ובמעלותיו עד שאינו ירא זולתי סבות אלהיות, ואמנם הנה יזכיר עלה ופרי אל הכונה הנזכרת והוא אמרו, וכל אשר יעשה יצליח, על דרך אמרם [אבות פ"ב מי"ב] וכל מעשיך יהיו לשם שמים, אבל זה אמנם יגיע בהביט האדם אל תכלית נכבד בכל מעשיו, והיא הכונה בהגדלת זה היום כמו שבארנו, וכבר הארכנו בבחירת זה הזמן בטעמים מושכלים מצורפים אל דעות הקבלה כמו שבארנו, ובפרט ענין הכפרה אשר נתכפרו בו ביום כאמרם בדרש [תנחומא פקודי י"א], ביום הכפורים נאמר לו [במדבר י"ד] סלחתי כדברך, וכן בו ביום נאמר [שמות כ"ה] ועשו לי מקדש, כדי שידעו הכל שנתרציתי להם, ראה איך יעדו בו שוללות כל דבר מגונה וקנין כל שלמות כמו שקדם הרמז בענין בית המקדש, והוא שיעד הכפרה בו למי שיבין ענינו, אמר [ויקרא ט"ז] כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו'.
